החלטה בתיק רע"א 6222/13

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 1.7.2013 (ע"א 36496-10-12, השופט הבכיר ג' גינת). בפסק דין זה התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב מיום 15.7.2012 (תא"ק 44323-06-11, השופט מ' סובל).

רקע והליכים קודמים

2.        המבקש, שהוא עורך דין במקצועו, הגיש כנגד המשיב תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום שכר טרחה בסך של 146,706 שקל, עבור שירותים משפטיים שהעניק למשיב. התביעה נסמכה על הסכם, מיום 10.9.2010, שעליו חתום היה המשיב בלבד. מאחר וטענות הצדדים נוגעות ללשון ההסכם, הוא מובא להלן במלואו:

"הואיל: והלקוח מעוניין להפקיד את מלאכת הטיפול השוטף בענייניו האישיים והעסקיים החל מתאריך 10/9/10 בארץ וחלק בחו"ל;

והואיל: ועורך הדין מסכים לקבל על עצמו ייצוג וטיפול בענייניו של הלקוח;

לפיכך הוסכם בין הצדדים כדלקמן:

שכ"ט ישולם באחוזים בסך 50% מכל עסקה שתיחתם מכל סוג שהוא + מע"מ, לא כולל הוצאות.

לחלופין ובאם לא תיחתם עסקה עד לתאריך 30/2/11 או תאריך מאוחר יותר שיוחלט ע"י עו"ד יקבל עורך הדין שכ"ט בסך 5,000 דולר ארה"ב בגין כל החודשים שעבד החל מתאריך 10/9/10 ועד להחלטה לקבל שכ"ט ולא אחוזים מהעסקאות.

בקרן הגידור שתוקם ע"י הלקוח ו/או מי מטעמו יהיה עורך הדין רשאי לתשלום חודשי בסך 1% מהג'נרל פרטנרס בגין עבודה שוטפת בקרן וסך של 50% מרווחי הלימיטד פרטנרס, ידוע לצדדים כי סך של 20% מרווחי המשקיעים בקרן יועברו ללימיטד פרטנרס ומתוך זה ישולם 50% לעורך הדין ע"י הלקוח.

לראיה באנו על החתום היום 10/9/10.

I certify that the above document translated to me into English and I signed it voluntarily after understanding the above."

3.        טענותיו המרכזיות של המשיב כנגד התביעה היו טענות של טעות או הטעיה. המשיב טען כי הוא אינו דובר עברית ברמה המאפשרת קריאה של קטעים שלמים, ובפועל חתם על המסמך מבלי שקרא אותו, כאשר היה נתון בלחץ זמן ונזקק לייצוג משפטי דחוף. הוא הוסיף וטען, כי המבקש הסביר לו במעמד החתימה שמדובר ביפוי כוח שנדרש לצורך ייצוגו, מבלי שהבהיר לו את תנאי התשלום. מנגד, טען המבקש, בין היתר, כי הוא תרגם עבור המשיב את נוסח ההסכם, ולדבריו חתימת המשיב על ההסכם, בצירוף התוספת באנגלית לו, מעידה על כך.

4.        בית משפט השלום דחה את טענותיו של המשיב בעניין הטעות וההטעיה, ובהמשך לכך קיבל את התביעה. בפסק דינו של בית המשפט השלום נקבע כי אין המשיב יכול להיבנות המטענה כי הוא אינו קורא עברית, וזאת הן בהתחשב במשפט באנגלית שהוסף בתחתית הנוסח הכתוב לצד החתימה והן בשל ההלכה הפסוקה הקובעת כי מי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בנטל להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו על ידי אדם שמהימן עליו ולכן לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב (בהפנייה לע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983) ולע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559 (2000)).

5.        עם זאת, בית משפט השלום קיבל את הטענה לפיה "ניסוחו של החוזה אינו ברור", וזאת הן בכל הנוגע לתקופה שהתשלום ניתן בגינה והן לגבי שיטת החישוב של שכר הטרחה. על כן, פנה בית המשפט המחוזי לפרשנות החוזה על פי אומד דעתם של הצדדים, כפי שזה משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ובהתחשב בכלל המורה על פרשנות לרעת מנסח החוזה (המבקש).

6.        בסיכומו של דבר, התקבלה התביעה באופן חלקי, והמשיב חויב לשלם למבקש סך של 124,975 שקל.

7.        המשיב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל כאמור את ערעורו.

8.        בית המשפט המחוזי השתית את פסיקתו על חובת הנאמנות המוגברת החלה על המבקש, כעורך דינו של המשיב, ולא כל שכן בנסיבות שבהן הסכם שכר הטרחה נערך בשפה שהלקוח אינו שולט בה באופן מלא. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לקבל את טענתו של המבקש לפיה הוא תרגם את הסכם שכר הטרחה למשיב, וזאת בשים לב לכך שלא נמצאה ראיה לכך שהדבר אכן נעשה, כמו גם באשר לנוסחו של התרגום. בהמשך, ציין בית המשפט המחוזי כי מן הראוי שהסכם שכר טרחה ייערך וייחתם בשפה בה שולט הלקוח, ולכל הפחות, כאשר ההסכם נעשה בשפה שהלקוח אינו שולט בה היטב שהתרגום שנערך יצורף להסכם. בית המשפט המחוזי הדגיש כי לדברים אלו חשיבות בנסיבות העניין לא רק בשל העובדה שמדובר בהסכם בנושא שכר טרחה עם לקוח שאינו שולט היטב בשפה העברית, אלא בעיקר משום שנוסח ההסכם בעייתי ולא חד משמעי. בהמשך לכך, הורה בית המשפט המחוזי על קבלת הערעור וביטול פסק דינו של בית משפט השלום. בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי.

בקשת רשות הערעור

9.        לטענת המבקש, פסק דינו של בית המשפט המחוזי סותר עקרונות מושרשים במשפט הישראלי, ובהם ההעדפה של מסמך בכתב על טענה בעל-פה (לפי סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני) ואי-שמיעתן של טענות כנגד הסכם המועלות על-ידי צד שלא קרא אותו ולא ידע על מה חתם (בהפנייה לע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965)). על כן, המבקש סבור כי בקשתו מקיימת את התנאים שנקבעו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה), בשים לב לכך ששאלת מעמדם של מסמכים בכתב ומשמעות החתימה עליהם הן סוגיות בעלות השלכות רוחב, כמו גם לכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי סוטה, כך נטען, מהלכות מושרשות במשפט הישראלי. הוא מוסיף וטוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי פותח דרך להתנערות שלא כדין מהתחייבויות מצדם של אנשים רבים החיים במדינת ישראל והשפה העברית אינה שגורה בפיהם.